גאולה על שלוש רגלים

בשנת 2007 פרסם גדי טאוב את  ספרו "המתנחלים" הוא כתב את הספר כצופה על החברה הישראלית. בהיותו חלק מן החברה הזו קשה היה לו לסגל נקודת ראות חיצונית לחלוטין, כמו זו שהוא יכול לאמץ כאשר הוא כותב על החברה האמריקנית. ועם זאת, הוא הניח, במידה רבה של צדק, שקרבתו למרכז הפוליטי בישראל תאפשר לו להיות מאוזן ולראות את תופעת ההתנחלות וההתייחסויות אליה מימין ומשמאל באופן קרוב לניטראלי.

אם הייתה לעמדתו הפוליטית של טאוב השפעה על המחקר, היא הייתה בהגדרת נקודת ההתייחסות, נקודת הארכימדס המחקרית. ישנה אגדה עתיקה המספרת שהירון מלך סירקוזה הורה לבנות את ספינת הפאר הגדולה "סיראקוסיה", אותה רצה לתת כשי לתלמי מלך מצרים. כאשר הסתיימה בניית הספינה, אשר כמובן נבנתה על החוף, לא הצליחו עבדיו של המלך לדחוף אותה אל הים בשל כובדה. ארכימדס יצר מבנה של כמה מנופים השלובים זה בזה, שבאמצעותו יכול היה המלך לבדו להחליק את הספינה לא ים. בתגובה לשבחים שהרעיפו עליו, אמר ארכימדס: "תנו  לי נקודת משען, ואזיז את העולם כולו". נקודת המשען היא אפוא נקודה הכרחית. זאת לא רק במכניקה, אלא גם בהבעת עמדות מחקריות. החוקר מניח דרך קבע הנחות שעליהן מתבסס מחקרו. בלעדיהן המחקר הוא מגדל פורח.

הנחת היסוד למחקרו של טאוב היא שמגילת העצמאות חוברה על סמך קונצנזוס, ולפיו נכון לאגד עבר ועתיד. הזהות הישראלית החדשה חוברה מן הזהות היהודית ההיסטורית מחד (שבאה לידי ביטוי לדוגמה בפולמוס אוגנדה, בין הקונגרס הציוני השישי לשביעי), וחזון יצירת קולקטיב לאומי ריבוני ודמוקרטי. זהו חזון שנוצר באופן מודע על ידי חברת מהגרים משלל מדינות. מראשיתה, הצטרפות לתכנית החזון הציוני הייתה מותנית בהסכמה. שלא כמו במדינות שחוו היסטוריה רצופה, בהן תחושת ה"אנחנו" נחווית כחלק מן החוויה המשותפת, בחברת מהגרים זוהי יצירה מודעת, וככזו היא גם נוצרה בשנותיה הראשונות של המדינה. ערעור החוויה המשותפת החל בעקבות מלחמת ששת הימים. מאחורי הוויכוח על עתיד השטחים עמדו של תפיסות שונות של הפרוייקט הציוני. התפיסה האחת הציבה במרכז את רעיון הריבונות הלאומית הדמוקרטית של היהודים. לשם כך עלינו לשמור שהמדינה לא תהפוך למדינה דו-לאומית. התפיסה האחרת הציבה את שחרור אדמות המולדת במרכז, תוך התרפקות לעבר, וחלק מתומכיה היו מוכנים לעשות זאת גם תמורת ויתור על רוב יהודי. בניסוחו, המאבק הוא בין הציונות המדינית-ממלכתית, לבין התפיסה הגאולית. הראשונה הרואה את הריבונות היהודית כעיקר, כאשר החזון הוא הקמת מדינה ריבונית ללאום היהודי, מתוך התפיסה כי לכל לאום באשר הוא מגיעה הגדרה עצמית. השנייה, בהנחייתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, רואה את גאולת חבלי ארץ ישראל השלמה כשאיפה מרכזית של העם היהודי, באשר היא תנאי להיותה של מדינת ישראל "כיסא ה' בעולם".

מרגע שהוויכוח לבש פסים מעשיים הקונצנזוס הציוני, כפי שהתגבש במגילת העצמאות, התפרק סביב שאלת השטחים. החזון של מגילת העצמאות, שעד עתה היה בכוחו לחבר את חברת המהגרים היהודית לתחושה של שותפות גורל, חדל להיות כזה, ובהיעדר תחושת שותפות לדרך, החברה הישראלית נתונה בסכנה ממשית של התפוררות.

אני מסכים עם טאוב שלעת עתה, לפחות מבחינה אידיאולוגית, החברה הישראלית צועדת בדרך ללא מוצא. אני מקשיב לקולות הקוראים לחסל את ההתיישבות ביהודה ושומרון כמו אחותה בגוש קטיף, מצד אחד, ולקולות מנוגדים מצד נוער הגבעות, הקוראים להתנתק מן המדינה ולא לשרת בצבא ש"בגד בייעודו". אי שם בחלק הלא מודע של התודעה משני צדי המתרס קיימת הנכונות "לא לשבור את הכלים". מבחינה זו הדיון הוא לעת עתה אידיאולוגי בלבד. ואף על פי כן, נכון יהיה לקדם את הדיון העיוני. ראשית, מפני שלאורך זמן הנימוק הגורס כי אין לנו ברירה אלא לחיות יחד על אף שאיננו אוהבים האחד את השני לא יהיה חזק דיו בכדי לשמור על אחדותה של החברה הישראלית. שנית, בכדי לתת תחושה שניתן לצאת מן המבוי הסתום שבו אנו, כחברה, נמצאים.

כאמור, טאוב התייחס למחלוקת מנקודות ראותו, ולטעמי מבחינה זו הוא עשה את המיטב. הוא פונה בספרו אל הציבור שאליו הוא משתייך, זה הדוגל בנסיגה מן השטחים בכדי למנוע היווצרות מדינה דו לאומית, והסבור כי ההתנחלות הורסת את הסיכוי למדינה ריבונית יהודית. הוא שם לב לתלות הרגשית של המתנחלים בהערכתה של החברה החילונית את מפעלם והוא מציע לחברה הזו לא להיות דורסנית מידי כלפי המתנחלים. לדידו, המתנחלים הם מיעוט בדעיכה, הן משום שבפועל הנסיגה משטחי יהודה שומרון ועזה כבר החלה בהתנתקות, והן משום שהטענה של הרב קוק הבן ותלמידיו, לפיה "אין נסיגות בגאולה" הוכחה כלא נכונה, שכן לאחר השיא במלחמת ששת הימים החלה תקופה של נסיגה הן משטחים והן מעמדות כלפי החזקתם.

אני לעומת זאת פונה אל הציבור המאמין והמתנחל. כאשר אדם מרגיש שהגיע לדרך ללא מוצא, לאיזשהו מבוי סתום, הפתרון היחיד האפשרי הוא לחזור אחורה, לאותה נקודה שבה הוא נכנס לנתיב הצדדי הזה. זה נכון גם באשר לחברה. אם אנחנו כחברה המגדירה את עצמה כציונית-דתית הגענו למבוי סתום, עלינו לחזור לנקודת המוצא. 
יהיו כמובן מי שיטענו שאנו בדרך המלך. ההתיישבות ביהודה ושומרון כבר מונה מאות אלפים, והעיכובים הם זמניים בלבד. התחושה שלי היא שלציבור החי ביהודה ושומרון, למעט "נוער הגבעות", לא נותרו די אנרגיות בכדי להעמיס על חזון ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל את חזון הגאולה השלמה. יהודים בגלות היו מספרים את הסיפור הבא: יום אחד נכנס באותו פריץ שיגעון והוא החליט להתעלל ביהודים. קרא ליהודי שלו ואמר לו: "אם לא תמצא מי שילמד את הכלב שלי לדבר, אני מגרש אותך מהאחוזה". נבהל היהודי וחזר הביתה שפוף. כשהגיע הביתה הוא פוגש את חברו משכבר הימים, והלה שואל אותו: "תגיד מויש'ה, למה נפלו פניך"? סיפר לו זה מה רוצה ממנו  הפריץ. "מה אתה דואג"? ענה החבר. "אני אלך לפריץ ואבטיח לו שאלמד את הכלב לדבר". מדיבורים למעשים, התייצב הלה לפני הפריץ ואמר: "אני מוכן ללמד את הכלב שלך לדבר, אך זה ייקח חמש שנים, ויעלה הרבה כסף". "כמה כסף"? שואל הפריץ. "חמשת אלפים רובל, שתשלם לי מראש". הפריץ חושב קצת ועונה: "טוב, אשלם לך, אך דע לך, שאם לא תצליח ללמד את הכלב לדבר, אשליך אותך לכלבים שלי". חוזר היהודי למויש'ה, חמשת אלפים רובל בכיסיו, והוא מספר על העסקה שעשה עם הפריץ. "השתגעת"?! אומר לו מויש'ה. "איך תלמד את הכלב לדבר"? "חמש שנים זה הרבה זמן", עונה לו זה. "עד אז או שהכלב ימות, או שהפריץ ימות או שיבוא המשיח".

הסיפור הזה מבטא את סגנון ההישרדות של היהודים בגלות. המוטו היה להרוויח כמה שיותר זמן. נדמה לי שההתיישבות ביהודה, שומרון ורמת הגולן בנויה על אותו עיקרון - אנחנו נשתדל לשמר את ההתיישבות, ובינתיים, או שאסד ישתגע, או שהפלשתינים יבעטו בהצעות שלנו, או שיבוא המשיח. אלא שסגנון ההישרדות הזה הוא גלותי. אחת הדוגמאות לאופן שבו הגלותיות הזו באה לידי ביטוי התרחשה בזמן עקירת גוש קטיף, כאשר מלבד הרב אברהם שפירא התקשו ראשי ישיבות נוספים לייצר אמירה צלולה. זאת גם כאשר חשבו כמותו. אמירה כזו הייתה גוזרת איבוד תקציבים וסגירת הישיבות. הם בטאו אפוא אמירה מגומגמת בנושא, גמגום שתוצאותיו חוסר אמון שנמשך עד עכשיו ביכולתם להנהיג.

טאוב טוען שנקודת הזמן שבה נכנסה הציונות הדתית לנתיב שסופו מבוי סתום היא תחילת ההתנחלות ביהודה ושומרון, אני סבור שנקודת הזמן שבה הוחמצה האפשרות ליצירת חזון משותף הרבה יותר מוקדמת. כמי שמביט על המגזר הציוני-דתי מבפנים, וכמי שמכיר את התפיסות האידאולוגיות והרוחניות העומדות בבסיס ההתרחשויות, אני רואה את ההחמצה בשתי נקודות מרכזיות. האחת, הכישלון של הרב קוק בהקמת התנועה שהייתה אמורה ליצוק את המשמעות הרוחנית לתחייה, אותה כינה "דגל ירושלים".

ההחמצה השנייה, קשורה להגדרת יורשיו של הראי"ה קוק. שלושה תלמידים היו לו לרב קוק – הרב צבי ייהודה, הרב יעקב משה חרל"פ, והרב דוד הכהן, הנזיר. בקבלה מדברים על המושגים "עולם", "שנה", "נפש", כאשר הכוונה היא לממד המקום, ממד הזמן, ולאנשים החיים בעולם. יורשיו של הראי"ה קוק התמקדו כל אחד בתחומו. הרב הנזיר בספרו "קול הנבואה" התמקד בממד הזמן. הרב חרל"פ התמקד במשמעות ההתרחשויות על נפש האדם. הרב צבי יהודה התמקד בממד המקום, כאשר הדגש הוא כמובן על מבחר המקומות – ארץ ישראל. תפיסתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו של הראי"ה קוק, כיורש היחיד של אביו מבחינת הגותו הרוחנית, תוך דחיקתם של שני תלמידים מובהקים של הרב קוק הייתה מבחינה זו החמצה. כאמור, שורש נשמתו של הרצי"ה קוק מיקד אותו בשאיפה להתנחלות בכל רחבי הארץ המובטחת, שאיפה שבאה לידי ביטוי בשיחתו המפורסמת טרם מלחמת ששת הימים – שיחה שנשאה את הכותרת "מזמור י"ט למדינת ישראל", שבה קרא: "איפה שכם שלנו, איפה יריחו שלנו"... כאשר חזון הגאולה נסמך רק עליו כמנהיג רוחני, נשען חזון הגאולה על אחת משלוש רגלים. רגל זו לבדה אינה מסוגלת לדעתי לשאת את כובדו של חזון הגאולה. לכן נכון יהיה להחזיר את קדמת ההגות את שתי הרגליים האחרות, זו של הרב חרל"פ וזו של הרב הנזיר.

מטרתו של הבלוג הזה היא להעמיד את ההגות של חזון הגאולה מחדש על שלוש רגליים – זו של הרב צבי יהודה, זו של הרב הנזיר, וזו של הרב חרל"פ. שיבתו של הרב הנזיר אל מרכז ההגות תאפשר לנו לשרטט את מפת הגאולה מבחינת לוח הזמנים שלה. שיבתו של הרב חרל"פ אל השיח של ההגות הגאולית יאפשר לנו להתחיל בעבודה הרוחנית שאותה הייתה אמורה לעשות התנועה "דגל ירושלים".