משמעותה של "עצמאות"

אחד החידושים של הרב צבי יהודה קוק הוא במשמעות הרוחנית שלדעתו טעון יום העצמאות.

בפשטות הערך הרוחני של יום העצמאות הוא בעצם קיומה של  ריבונות יהודית. זוהי משמעות המילה "עצמאות". ערך הריבונות והשחרור משעבוד מלכויות כשהוא לעצמו, בא לידי ביטוי במספר מאמרים של חז"ל, לדוגמה במאמרו של האמורא שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (סנהדרין צט, א ועוד). ההבדל המרכזי בין מצב של גלות לבין מצב של גאולה הוא בשאלה האם עם ישראל משועבד או ריבוני.

את הערך הרוחני של נס חנוכה רואה הרמב"ם (הלכות חנוכה, ג, א) דווקא בחזרת המלכות לישראל:

"בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות. ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר אל מאתיים שנים עד החורבן השני".

התשועה היא במעבר משעבוד לשלטון היווני לריבונות יהודית. הריבונות לכאורה אינה תלוית מקום. אין מדובר בריבונות על שטח מסוים, אלא בעצם החרות מן הגזרות של מלכי יוון.

כך כותב גם הראי"ה קוק, כבדרך אגב בספרו "אורות" (נשמת הלאומיות וגופה פרק ז): " נאה עד אין חקר הוא האידיאל של הקמת עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, מתוך עם שקוע בעבדות איומה".

והנה בשיחה שנשא הרב צבי יהודה קוק ביום העצמאות בשנת תשי"א בישיבה המרכזית העולמית, הוא מחדש חידוש מקורי לכאורה. הוא קושר בין "עצמאות" לבין מצוות יישוב ארץ ישראל - "הלא הוא עניינו של היום הזה – הכרזת ההחלטה כי קמה ותהי מדינת ישראל, כי התחילה קמה וגם ניצבה עצמאות שליטתנו על ארץ אבותינו מורשת נחלתנו".

לשיטתו, הריבונות כשלעצמה, היא בעלת ערך משני. עיקר חשיבותה היא בכך שבהיותנו מדינה עצמאית אנו מסוגלים לקיים את מצוות כיבוש ויישוב ארץ ישראל בשלמותה. כל עוד לא קמה המדינה, הוגבל קיום המצווה לקניית אדמות והתיישבות. חסר היה מרכיב הכיבוש שהוא המרכיב העיקרי במצווה. בהיותנו מדינה, נוכל לקיים את אותו חלק במצווה שהרמב"ן  בספר המצוות (מצוות ששכח הרב, מצווה ד') מתאר במלים: "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה". כנגד איסור השממה בא הציווי להתיישב בארץ, לבנות ולנטוע. אולם זהו החלק הפחות מרכזי במצווה. עיקרה של המצווה היא שלא נותיר את ארץ ישראל ביד אומה אחרת כלשהי. זה כמובן מחייב כיבוש מדיני. בהתאם לכך טוען הרב צבי יהודה באותה שיחה:

"הנה הגענו אל הפרק העיקרי של קיום מצוה נשגבה זו... שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, בהיות ידנו תקיפה על ארצנו ושליטתנו קיימת עליה... אכן סוף-סוף הגענו אל פרק זה של מציאות שליטתנו על ארצנו".

באמירה זו, לא רק שהרב צבי יהודה מקשר את הריבונות לכיבוש ארץ ישראל, אלא שהוא גם שולל את החשיבות של הריבונות כשהיא לעצמה. למעשה, ריבונות יהודית שלא תכבוש את ארץ ישראל היא חסרת ערך. מעתה, מידת עצמאותנו נמדדת על פי מידת שלטוננו על הארץ – "אמנם עוד לא נכבשה לנו כל הארץ, גם ירושלים מקדש מלכותנו עוד איננה כולה בידינו, גם הכמות וגם האיכות של שלטוננו על ארצנו טעונות עוד השלמה ושכלול".

המשמעות היא, שכול ויתור על חלק כלשהו מארץ ישראל לא רק שהוא מבטל את מצוות ישיבת ארץ ישראל, אלא מהווה גם ויתור על עצמאותנו, וזהו בעצם סוג של בגידה לאומית. אין כל פלא כי אדריכלי הסכמי הנסיגה השונים נתפסים כבוגדים בעיני תלמידיו של הרב צבי יהודה. יש אם כן הבדל בין אי קיום מצווה כלשהי מתרי"ג המצוות, לבין מסירת חלקי ארץ ישראל. בעוד אי קיום מצווה הוא חלק מאורח חייו של החילוני,  ויש קוהרנטיות בין תפיסת העולם שלו לבין אורח חייו, כאשר הדברים אמורים בנסיגה מחבלי ארץ ישראל מדובר בוויתור על עצמאות המדינה, שהוא ערך שנמצא בקונצנזוס. יהודי  שאינו שותף לעולם הערכים הזה, שמוותר על העצמאות, ראוי להיקרא "בוגד". למעשה, גם הראי"ה קוק (מאמרי ראי"ה) דיבר על הבגידה הלאומית בהקשר למי שרצו לוותר בשם העם היהודי על הצהרת בלפור מתוך הטענה שהיהדות היא דת, לא לאום:

"צרות הלב של אלה הרוצים לפורר לחלקים את שלמותו של חוח חיינו המזהיר ולנתק ממנו חלק הנה וחלק הנה – בגידה היא לא רק ליהודים, כי אם לכל האנושות".

אולם עולם המושגים של הראי"ה היה בעיקרו רוחני קבלי. הוא דיבר על מהותו של הביטוי "כנסת ישראל", שמשמעותו היא נשמה אחת גדולה, התובעת לבוא לידי ביטוי תוך שיקום הלאומיות היהודית. מי שמציג את עצמו כחלק מן הנשמה היהודית, תוך שהוא מוותר על זכותה של נשמה זו לבוא לידי ביטוי, בוגד בייעודו שלו.  אצל בנו, הרב צבי יהודה, הפכה גם נסיגה מחלקי ארץ ישראל לבגידה בשאיפת העם היהודי לעצמאות. אצל מי שראו עצמם כתלמידיו של הרב צבי יהודה היה ברור שהבן ממשיך את האב מבחינה זו, ושהמינוח "בגידה" הוא מינוח ראוי בהקשר הזה.

כאשר אנו בוחנים את מקורותיו של הרב צבי יהודה, אנו נוכחים לדעת שקודמיו ראו ערך גם בריבונות כשהיא לעצמה, בלי קשר לארץ ישראל. למעשה שאלת הריבונות נתפסה כשאלה בינארית – קיימת או לא קיימת. כך לדוגמה הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות מגדיר את המונחים "גלות" ו"גאולה", תוך שהוא מבחין בין שני שלבים:

"והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו.

א.      וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר.

ב.      וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

השלב הראשון בגאולה הוא השלב של יציאה מעבדות לחרות, מעם של עבדים לעם ריבון ועצמאי. השלב הסופי בגאולה הוא השלב של השראת שכינה, של חיים שמעל לטבע. באופן מפתיע יש כאן דילוג על שלב הביניים של כיבוש ארץ ישראל. מסתבר שאפשר לעבור ממצב של גלות למצב של גאולה לא דרך ארץ ישראל. הריבונות היא השלב הראשון, ריבונות כערך, אפילו כאשר מדובר בעם של נוודים במדבר, ובלבד שאינך משועבד לעם אחר.

הדגם הדו-שלבי של הרמב"ן מזכיר לא מעט את דברי רמח"ל במאמר הגאולה. גם הרמח"ל סבור שערך הריבונות עומד לעצמו, בלי ההקשר לארץ ישראל. במאמר הגאולה שלו, הוא מחלק את הגאולה לשני שלבים – "פקידה" ו"זכירה". השלב הראשון של הגאולה הוא ה"פקידה". מהותה היא שחרור מעבדות. בלשונו של רמח"ל: "כי עתה לקחה מאור הממלכה ולא חסר ממנה אלא הגילוי, להראות העמים והשרים את ממשלה". המעבר של ירושלים במגילת איכה מעצמאות לגלות מתואר כמעבר בין "שרתי בגוים, רבתי במדינות", לבין "הייתה למס"; בין עיר המושלת בגויים, לבין עיר הנתונה לשעבודם. שלב ה"פקידה" הוא שלב ביניים. עם ישראל כבר אינו נתון למרות הגויים, אם כי הוא גם אינו מושל עליהם. ברור מן הדברים שהתנועה של תהליך הגאולה היא סביב ציר הממשלה – מי הוא המושל ומי הוא הנמשל, ולא סביב ריבונות על ארץ ישראל.

גם המהר"ל סבור שישנה ריבונות שאינה קשורה דווקא לארץ ישראל. בפרק הראשון של ספרו "נצח ישראל" מביא המהר"ל את דברי המדרש (בראשית רבה, מד, יח):

"ויאמר ה' אל אברם, ידוע תדע (בראשית טו, יג) - ידוע - שאני מפזרן, תדע - שאני מקבצן. ידוע - שאני ממשכנם, תדע - שאני פורקן.  ידוע - שאני משעבדם, תדע - שאני גואלם".

להסברו של המהר"ל, במדרש הזה נאמרו שלשה מאפיינים של הגלות. האחד הוא הפיזור. השני הוא הימצאות בטריטוריה זרה, כדוגמת המשכון, הנמצא לא אצל בעליו. הקריטוריון השלישי הוא השעבוד לעם אחר.

הגאולה משמעותה השבת הסדר על כנו – קיבוץ גלויות, חזרה לטריטוריה שלנו, שהיא ארץ ישראל, וחרות מהשעבוד. גם לפי המהר"ל אם כן, הריבונות היא ערך לעצמו, ללא קשר להיבט הטריטוריאלי. יתר על כן, התייחסותו לארץ ישראל אינה קשורה למצוות כיבוש הארץ של הרמב"ן, אלא למצב המסודר בו עם נמצא בארצו שלו, ולא בארץ זרה.

תפיסתו של הרב צבי יהודה קוק, ש"עצמאות" משמעותה ריבונות על חלקי ארץ ישראל, היא אם כן בבחינת חידוש, חידוש שלא נמצא בדברי קודמיו. דומני שאף אינו נמצא בדבריו של אביו.