גאולה דו שלבית
האם ישנה מפת גאולה? ואם ישנה כזו, מי שרטט אותה?
בכתביו של הרב קוק האב אנו מוצאים וודאות מוחלטת בכך שהוא נמצא
בהתחלתו של תהליך גאולה. הוודאות הזו אינה מובנת מאליה. רבים חלקו עליו.
הרב חיים זוננפלד אמר בהקשר להצהרת בלפור:
"נניח שאלפים שנה לא ירד גשם ולפתע נראה ענן קל בשמים. וכי לא
יזדעזעו כולם ויאמרו במתח רב: ואולי למרות הכול. וכי אין אותה הצהרה והמנדט
שבעקבותיה לפחות ענן קל כזה[1]?
הדימוי הזה הרב זוננפלד מבטא את הפקפוק הגדול שלו בכך שמדובר בהתחלה
של תהליך. הרב קוק לעומת זאת במקומות רבים מביע ודאות רבה בכך שתהליך הגאולה אכן החל.
כך לדוגמה באיגרת התשובה שלו[2] כותב
הראי"ה קוק:
"ועצת ה' אשר יעץ להחל אור
גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של
עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים - ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם
שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה
ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע"
מניין שאב הרב את
הוודאות הזו?
ובכן, חזון הגאולה, כמו התורה כולה, אינו מתחיל מהרב קוק. הוא התחיל
הרבה לפניו. מאמרים על הגאולה נכתבו כבר לפני מאות שנים. אחד המרכזיים שבהם הוא מאמרו
של הרמח"ל, המספק לנו מפה מדויקת מאד של הגאולה, הגדרתה ושלביה. הוא עושה
זאת באופן המאפשר לנו לתרגם את הדברים לתקופתנו אנו. למעשה, טוען הרב דוד כהן, אחד
מתלמידיו המובהקים של הראי"ה, שהרמח"ל כתב את דבריו במכוון לתקופתנו,
ולא לתקופתו הוא. תנועת התחיה של הרב קוק נוקטת בשיטת רמח"ל[3]. מאחר
שכך, נוכל להבין חלק גדול מתפיסתו הגאולית של הרב קוק, באמצעות מאמר הגאולה של
רמח"ל.
הנחת היסוד של רמח"ל היא שבמצב שבו המציאות "מסודרת"
בסדר נכון, האנושות כולה הופכת להיות משפחה אחת, כאשר כל עם תורם את תרומתו הייחוד
למשפחת העמים. תרומתו של עם ישראל היא היותו מרכז העצבים הרוחני, דרכו זורם השפע
האלוקי.
את הגלות מגדיר הרמח"ל על פי ארבע מדדים עיקריים.
ראשית, בגלות ישנו "הסתר פנים" של ה'. משמעותו של הסתר פנים
זה אינו מתבטא רק בעובדה שאנחנו איננו מסוגלים לראות את הנהגת ה' בעולם, ונראה לנו
כאילו העולם מתנהל במקריות גמורה, אלא שהשפע החומרי והרוחני שה' משפיע לעולם מצטמצם
מאד. במצב המתוקן, ה' משפיע שפע של עושר לעם ישראל באמצעות יבול שופע, כריית
מחצבים ועוד, וגם שפע רוחני המתבטא בשמחה, ובעצמה המאפשרת לעם ישראל לשלוט מבחינה
רוחנית על משפחת העמים, ולהזרים אליהם את השפע הזה. התוצאה היא שעם ישראל יושב
בארצו, שהיא "שער השמים", הוא מקבל שפע חומרי ורוחני המתבטא ברווחה
כלכלית, בשמחה, בחכמה, בידיעת התורה, וביכולת להזרים את השפע הזה לכל העמים. באופן
כזה נוצר יחס של הכרה של העמים בייחודו של עם ישראל, יחד עם רחישת כבוד ורגשי
תודה. העמים לא רק שאינם רוצים להשמיד אותנו, אלא שהם שמחים על מעמדנו.
הגלות משמעותה הסתר אורם של המאורות הרוחניים, דבר המתבטא בחוסר שפע
כלכלי, היעדר עוצמה צבאית המאפשר לגויים להשתלט עלינו, לכבוש את ארץ ישראל ולהגלות
אותנו. בנוסף השפע המצומצם הזה גורר מצב של חוסר סיפוק ותחושת חיסרון מתמדת, הן
בצד החומרי, והן מבחינה רוחנית.
ההיבט השני של הגלות הוא העצמת האויבים. חכמים אמרו: "לא התמלאה
צור אלא מחורבנה של ירושלים". לא רק שעם ישראל נחלש עם צמצום השפע שה' משפיע
עליו, אלא שהאויב מקבל את השפע הזה ומועצם, וכך ביכולתו להשפיל אותנו עוד יותר.
ההיבט השלישי של הגלות הוא חוסר סדר כללי. במצב המתוקן מי שנמצא
בשלטון הוא מי שאכן ראוי לו. הוא זה המקבל את השפע האלוקי ומעביר אותו למי שנמצא
במדרגה פחותה, וזקוק לשפע מצומצם יותר. במצב של גלות, אנשים, או עמים במדרגות
רוחניות נמוכות הופכים למנהיגים. בשל דרגתם הנמוכה הם מקבלים רק שפע מצומצם, וחלק
קטן ממנו הם מעבירים למי שמונהגים על ידם, ובשל כך מקבלים כולם שפע מצומצם עוד
יותר.
ההיבט הרביעי של הגלות הוא ייסורי הגלות. אם עד עתה דיברנו על היעדר
שפע, הרי שייסורים הם סבל אקטיבי. מי מכם שביקר בבית התפוצות שם לב בוודאי שההיסטוריה
של אלפיים שנות גלות חוזרת על עצמה בריטואל קבוע – עם ישראל מגיע לארץ כלשהי, מפתח
אותה מבחינה כלכלית ובמשך זמן מסוים חי במנוחה. בשלב כלשהו מתחילה אנטישמיות הבאה
לידי ביטוי בסנקציות כלכליות ואחר כך בהרג היהודים, ובסופו של דבר היהודים נאלצים
לנדוד שוב. דוגמאות אחדות הן פעולות האינקוויזיציה בספרד, פרעות ת"ח
ת"ט, וכמובן שואת יהודי אירופה.
הגאולה במצבה השלם היא שחרור מכל ההיבטים של הגלות כאחד. אכן, מגלה
לנו רמח"ל, הגאולה אינה אירוע חד פעמי, אלא תהליך שהוא בעיקרו דו-שלבי.
השלב הראשון בגאולה מכונה "פקידה". השלב השני מכונה "זכירה"
אם ניקח לדוגמה את תפילת "יעלה ויבוא" נוכל למצוא שם את שני הביטויים
הללו שזורים זה בזה – "יעלה ויבוא ויגיע וייראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר זיכרוננו
ופיקדוננו... זכרנו ה' אלקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה"....
מה משמעותו של כל אחד מן המונחים הללו, או בלשון
אחרת, מה מתרחש בכל אחד משני שלביה של הגאולה?
השלב הראשון, "הפקידה", משמעותו היא שעם ישראל יוצא
מן המצב המושפל שלו במשפחת העמים. הוא מפסיק להיות נתון למרותם של אחרים, ולוקח את
הריבונות על עצמו – יוצר עצמאות מדינית. מנגד, הוא עדיין לא שולט על
עמים אחרים, ואינו נתפס כעם שמנהיג את האנושות. השלב הזה בגאולה הוא בעיקרו שלב
פנימי, של עם ישראל בינו לבין עצמו.
בהיסטוריה היהודית חווינו את חוויית ה"פקידה" שלוש
פעמים. הפעם הראשונה הייתה יציאת מצרים. מעם של עבדים הפכנו לעם בן חורין. בפעם
השנייה חווינו את ה"פקידה" בשיבת ציון שלאחר גלות בבל, כאשר מעם שהוגלה
על ידי נבוכדנצר הפכנו לעם השב לארצו. בפעם השלישית חווינו את הפקידה עם הקמת
מדינת ישראל, כאשר ממשרפות הכבשנים באירופה הנאצית הקמנו בית לאומי ליהודים בארץ
ישראל. השלב הזה בגאולה אינו מבטא גאולה רוחנית. בלשון הקבלה אנו נמצאים עדיין
"בין הקליפות". הגאולה בפקידה היא בעיקרה שחרור מעבדות. בלשונו של
רמח"ל: "כי עתה לקחה מאור הממלכה ולא חסר ממנה אלא הגילוי,
להראות העמים והשרים את ממשלתה". מבחינת היבטי הגלות מה שמתוקן בשלב הפקידה
הוא רק השלב הראשון, ואף הוא רק בחלקו. הסתר הפנים האלוקי מתבטל בחלקו, ונראות
תופעות של שפע כלכלי ורוחני שלא היו קודם לכן. תופעה נוספת שמתגלה בפקידה היא
עלייה לארץ ישראל של אנשים שלכאורה רמתם הרוחנית לא הייתה אמורה להעניק להם את
התשוקה לעלות.
השלב השני הוא "הזכירה". בשלב הזה הגאולה עוברת
לפאזה של ניסים. אם השלב הראשון התרחש בכפוף לחוקי הטבע, הרי שהשלב השני בגאולה,
שלב "הזכירה", עולה אל מעבר לחוקי הטבע. בלשונו של הרמח"ל, בשלב
הזכירה תיראה השכינה כמו שנראתה בהר סיני. עם ישראל יצא מן הגלות כאשר המשיח
לפניהם, והשכינה חופפת עליהם, ויבואו עד ירושלים, שם תשרה השכינה במקום אשר בחר ה'
– בית המקדש. זוהי המנוחה והנחלה של עם ישראל. ב"זכירה" כל הכוחות
הרוחניים של הגויים ייכנעו לפני כוחה הרוחני של השכינה. הכניעה הרוחנית תשתקף
בעולם שלנו בכך שכל העמים ייכנעו לפני ישראל. גם הייסורים שנתייסרו ישראל יתבטלו
עם תחילת שלב הזכירה.
בשלב הזכירה יתוקנו אם כן שלושת ההיבטים הנוספים של הגלות. אויבי
ישראל ייחלשו. עם ישראל שהיה עד עתה בשפל, בניגוד למקומו הטבעי במשפחת העמים,
יחזור למקומו הראוי, כמנהיג משפחת העמים. ולבסוף, הייסורים המתלווים לגלות יחדלו.
הוודאות בכך שתהליך הגאולה החל נובעת מהבנת חוקי ההנהגה בעולם
בטרם מתרחש משהו בעולם, הוא מקבל מציאות רוחנית, מציאות שקיימת בכוח,
בעולמות עליונים, רוחניים. המציאות הפוטנציאלית הזו אינה רק אפשרות, או וודאות,
אלא מציאות רוחנית ממשית. אנו בחושינו החומריים איננו מסגולים לחוש את המציאות
הזו, כמו שאיננו יכולים לראות מלאכים.
המציאות הרוחנית מכונה "מה שעלה במחשבה". המציאות החומרית, לעומת
זאת, היא מה שמתרחש בפועל בעולם המעשה.
אחד הכללים הקבליים הידועים לגבי האופן שבו העולם מתנהל הוא הכלל:
"סוף מעשה במחשבה תחילה". כאשר אדריכל נוף מתכנן גן, מה שעולה במחשבתו
הוא התוצאה הסופית – איך הגן ייראה בעוד 7 שנים, מה יהיה גובה העצים, איך תשתלב
הצמחייה הגבוהה בצמחייה הנמוכה, איך ישתלב הגן כולו בנוף וכן הלאה. מי שרואה
שמתחילים להכין את השטח לנטיעת העצים יודע שכל ההליכים המוניציפליים כבר הושלמו,
ובסופו של דבר יקום כאן גן. באופן דומה ניתן לומר על תהליך הגאולה. כאשר ה' מתכנן
לגאול אותנו, הוא מתכנן תחילה את התוצאה הסופית – את "הזכירה" – השלב
המתקדם של הגאולה. בפועל, התהליך מתחיל בצעדים קטנים – "בפקידה". כך שעל
אף שבעולם שלנו הפקידה מגיעה לפני הזכירה, בתכנית האלוקית, בדומה לתכנית אנושית, "הזכירה"
מופיעה קודם, ורק אחר כך עולים במחשבה האמצעים שיובילו אותנו אליה – "הפקידה".
מי שמודע לאופן שבו ה' מנהל תהליכים בכלל ואת תהליך הגאולה בפרט, מסוגל להבין מן
הצעדים הקטנים הללו מה עומד להתרחש, שכן כאשר "הפקידה" מתחילה
להתגלות, אין ספק ש"הזכירה" כבר עלתה במחשבה. כך לדוגמה, כאשר אנו
רואים קבלן חופר יסודות לבניין חדש, אנו מניחים שמישהו כבר תכנן את הבניין כולו.
לא סביר שהקבלן החל לחפור ורק אחר כך יחליט מה לעשות עם הבור הגדול שחפר. כך גם
לגבי תהליך הגאולה. מאחר שתהליך החל, כנראה שהוא כבר מתוכנן עד סופו, על פי לוח
זמנים מדויק.
כאשר הראי"ה קוק החל לראות את סימני הפקידה, הוא הסיק מכך שתכנית
הגאולה עברה לשלב הביצוע. מאחר שהפקידה עולה במחשבה לאחר הזכירה, ברור היה לו
שאנחנו בדרך לחזון הגאולה השלם.
החושך שבין שני שלבי הגאולה
שני שלבי הגאולה הללו, אומר הרמח"ל, נרמזו בפסוק (מיכה ז, ח):
אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי
כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי
כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ
יְהוָה אוֹר לִי.
המסר של עם ישראל לאויביו הוא שהגיע הזמן שיחדלו לשמוח, שכן מן הנפילה
בגלות תצמח תקומה, ומן הישיבה בחושך, יאיר אור גדול. אכן, בין התקומה – "הפקידה",
לבין האור הגדול – "הזכירה", ישנה תקופה של ישיבה בחושך. כך כותב הרמח"ל: "שלא הייתה הפתיחה אלא לשעתה,
ולא עמדה תמיד, אך עשתה פעולתה ועוד נסגר השער אחריה עד עמוד גואל לעולם".
לחושך הזה יש תפקיד כפול. ראשית, התוהו ובוהו השורר בתקופה זו מעורר
תשוקה בעם ישראל להנהגה שיודעת לאן היא מובילה – להנהגתו של מלך המשיח. שנית,
המשיח עצמו מכין את עצמו לקראת התקופה שבה ינהיג בפועל.
אין נסיגה בגאולה
אחת הקביעות הידועות של הרב צבי יהודה היא "אין נסיגה
בגאולה". הקביעה הזו גרמה לרבים שבר אמוני, שכן אם אין נסיגה בגאולה מדוע חלה
נסיגה במצבנו המדיני, ובגאולת חלקי ארץ ישראל למן התקופה של מלחמת יום הכיפורים
ואילך? אולי, תהו אלו, הקביעה החד-משמעית של הראי"ה קוק, שאנו מצויים
בהתחלת תהליך הגאולה, בטעות יסודה. אולי הצדק היה עם הרב זוננפלד שאכן היה סיכוי
לגאולה, לאחר "בצורת" של אלפיים שנה, אך הסיכוי הזה לא מומש.
צריך להדגיש בהקשר לכך שתי נקודות חשובות:
א.
הקביעה שאין נסיגה בגאולה היא קביעה רוחנית. תכנית הגאולה האלוקית, על שני שלביה, החלה להתממש, "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי
לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א, טו, כט). מה שנראה לנו לעתים
נסיגה הוא התקדמות מבחינת תכנית הגאולה של ה'.
ב.
תקופת החושך שבין ה"פקידה" ל"זכירה" אינה נסיגה
בגאולה, אלא שלב מתוכנן בתהליך. נשוב לנקודה זו בהמשך.
פקידה וזכירה בבית ראשון ושני
התהליך שתיארנו מוכר לנו מן ההיסטוריה של עם ישראל. יציאת מצרים,
כאמור, הייתה שלב ה"פקידה", שלב שבו הפכנו מעם של עבדים לבני
חורין. הלשון שנאמרה למשה רבנו היא לשון "פקידה" – "לֵךְ
וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי
אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד
פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, טז). ה"זכירה"
התרחשה במעמד הר סיני, שם חווה עם ישראל התגלות על טבעית, התגלות של ה' באש והשראת
שכינה. בין שני השלבים האלה חווינו תקופת חושך – פרעה רדף אחר עם ישראל בים סוף,
ועם ישראל היה בטוח שזה הסוף.
זהו גם המבנה של שיבת ציון בבית שני – "חמשים ושתים שנה לאחר
חרבן הבית, עשו ישראל במלכות כשדים ונפקדו ועלו, ג' של כורש וי"ד של
אחשורוש ושתים של דריוש, ובשנת ב' לדריוש נבנה הבית" (סדר עולם רבה,
פרק כט).
סיפור מגילת אסתר מתרחש בין הזמן שבו נפקדו הגולים ועלו, לבין
זמן בניית בית המקדש. שני הזמנים הנזכרים במדרש "סדר עולם" אינם
רק תאריכים של מאורעות היסטוריים. אלו מושגים בעלי משמעות רוחנית. עליית היהודים
בעקבות הצהרת כורש, המתוארת בפרק א בספר עזרא, היא ה"פקידה". "פקידה"
זו התרחשה לכל הפחות בשני גלים – עליית ששבצר (פרק א) ועליית זרובבל (פרק ב). בית
המקדש נבנה רק כעבור תשע עשרה שנה, ושנה לאחר בנייתו עלה עזרא מבבל.
בין ה"פקידה" ל"זכירה" היו ישראל מצויים בסכנה
קיומית – גזרת המן – תקופת החושך שבין הפקידה לזכירה, המאפילה לכאורה לחלוטין על
אור הפקידה.
מפת הגאולה של תקופתנו
בשכונת שערי חסד בירושלים גרו במשך שנים רבות הרב הצדיק רבי דוד
בהר"ן זצ"ל ור' בצלאל גולדשטיין ז"ל שהיה ידוע אף הוא כת"ח
מופלג. שניהם נהגו גם ללמוד בצוותא ותוך כדי לימודים גילה רבי דוד לר' בצלאל שהוא
התעמק בדברי הגר"א בקשר לקץ הגאולה, ונדמה לו שהצליח לפענח סוד זה. ר' בצלאל
הפציר בו מאד שיגלה לו את הסוד. רבי דוד נעתר להפצרותיו ואמר לו: לפני ביאת המשיח
תהיינה שלוש פקידות ובהן יארעו מאורות גדולים, ובאחד מהן, או בסופן
יבוא מלך המשיח. ואלו הן שלוש הפקידות: בשנת תש"ז-תש"ח; בשנת
תשי"ז-תשי"ח; בשנת תשכ"ז-תשכ"ח. יש לציין שרבי דוד זצ"ל
נפטר בשנת תש"ו, כשנתיים לפני מלחמת השחרור. המאורעות הנזכרים הם כמובן מלחמת
העצמאות, מלחמת קדש ומלחמת ששת הימים[4].
כאשר כתב את ספרו "התקופה הגדולה", היה הרב מנחם מ. כשר
משוכנע שהנה הנה לאחר מלחמת ששת הימים יבוא המשיח. הסיפור הזה היה בעיניו אסמכתא
לכך. אך כאשר מנתחים את הסיפור בדקדוק, קל להבחין שהצדיק רבי דוד בהר"ן לא
דיבר על ביאת המשיח, אלא על "הפקידה". כדברי הרמח"ל, שלב הפקידה לא
האריך ימים. הוא נמשך תשע עשרה שנה. סדר גודל דומה למשך הזמן שבו נמשכה הפקידה
בשיבת ציון בבית שני, והוא התרחש בשלושה שלבים, כאשר באחרון שבהם כבשנו את ירושלים
– "מקדש מלך, עיר מלוכה" – העיר המבטאת את הריבונות היהודית יותר מכול. על
כל פנים, רק ה"פקידה" התרחשה, אולם ביאת מלך המשיח, שהיא חלק משלב
ה"זכירה", עדיין לא באה. למעשה, לאחר מלחמת ששת הימים נכנסנו לתקופה
של חושך רוחני, תקופת החושך המתוכננת בין שני השלבים – "כי אשב בחושך".
בדומה לתקופת בית שני מושמעים דברי שטנה על המשיחיים השואפים למלכות בן-דויד
ולבניין הבית, ומפעם לפעם אנו נתונים לסכנה קיומית בשל איום גרעיני כזה ואחר.
מי שאינו מכיר את מפת הזמנים של הגאולה עלול לחשוב בטעות שיש כאן
נסיגה בתהליך. לאמתו של דבר התהליך מתקדם בדיוק במסלול שהותווה לו.
[1]
ציטוט ממאמרו של הרב מנחם מ. כשר, דעת תורה על השבועה שלא יעלו בחומה
לארץ ישראל, שנה בשנה, תשל"ז, היכל שלמה ירושלים.
[4] ארבעת הרועים, רבי מנחם כשר בעל
תורה שלמה, עמ' נח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה